reflections
חגיגה קטנה וחשובה לכל העוסקים בשינוי התנהגותי בישראל: תרגום ספרם של מילר ורולניק “הגישה המוטיבציונית” לעברית, בעריכתו המדעית של דר’ שאולי לב –רן.
מסיבות הנעוצות בימיה הראשונים של הגישה, היא נקראת במקור ” motivational interviewing”. במהדורה האנגלית מתיחסים המחברים למשמעויות החבויות במילה “ראיון” בשפה האנגלית (אינטר- ויו: ראיה במרחב שבין השניים, ראיה הדדית), כמונח הבא לתמוך במרכזיותו של המרכיב האמפתי, ממוקד הלקוח. שאולי בחר לוותר על ה”ראיון”, ובעצה אחת עם המחברים בחר במונח “גישה”, וטוב שכך: ”ראיון” נתפס לעיתים קרובות כסיטואציה סמכותיות וחד כיווניות (מראיין מול מרואיין) – דבר שמחטיא את רוח הגישה, המדגישה שותפות וכיבוד האוטונומיה של המטופל. אני מסכים בהחלט שהמונח “גישה” (= דבר המאפשר להגיע) משקף את “רוח הגישה המוטיבציונית”, וזו אינה נופלת בחשיבותה מההיבטים הטכניים של השיטה.
הספר, כרוח הגישה המוטיבציונית, מנוסח בבהירות, נגיש ובלתי יומרני, נמנע מ”מלכודת המומחה”, וחף מהידור יתר אקדמי ומניסוחים מתוסבכים ומערפלים. פשטותו מטעה: שפה מורכבת יותר, כמקובל בספרות טיפולית, הייתה מעוררת מן הסתם מראית עין יותר “מקצועית” (בעיקר בעיני אינלקטואלים מתחכמים שלא מסוגלים להעריך תיאוריה אלא אם כן היא מספיק קשה להבנה). לטובת כובד המשקל האקדמי, טרח שאולי לערוך רשימה ביבליוגרפית עדכנית ורלבנטית, ואף מיין את המקורות לפי תחומי עניין שונים.
לא אחת, כאשר אני משוחח עם אנשי טיפול אודות הגישה המוטיבציונית (בעיקר עם מטפלים מנוסים, ובמיוחד מטפלים “דינמיים”) - אני מקבל (באכזבה) תגובות פושרות: “מה הרבותא? הרי כך אני ממילא נוהג תמיד…” עוד לא נתקלתי במטפל שאינו משוכנע שהואעצמו מגלם את שיא האמפתיה, ושהוא תמיד קשוב, וממוקד לקוח. אולי זה לא מפתיע, אבל מטפלים רבים אינם מסוגלים לזהות את הצורך לעבור בעצמם שינוי. לשאול את עצמם: למה אינני מצליח לעזור, מה לא עובד. ולהפסיק להאשים את המטופלים “הממאנים להשתנות”.
קשה מאד לרופאים, וגם לפסיכוטרפיסטים, לוותר על עמדות סמכותיות, להבין את הנזק שהם מעוללים כאשר הם דורשים (או “מנחים” או “ממליצים”) מהמטופלים להשתנות, ולחפש דרכים מועילות יותר להפיק את השינוי מן המטופל. קשה להכחיד ביטויים מכשילים כמו: “אתה צריך”, “אם לא תשתנה אתה עלול”.. או “אתה חייב להבין כמה נזק אתה גורם לעצמך”. אני מציע למטפלים לומר לעצמם היגדים אלו כאשר הם עצמם מדליקים סיגריה, מפריזים באכילה או בשתיה, דוחים שוב ושוב בדיקה רפואית, מזניחים טיפול בנושא חשוב אחר בחייהם, או נמנעים בדרך אחרת מביצוע שינוי הכרחי בעצמם. ואני ממליץ לחשוב עד כמה היגד שכזה, אפילו כאשר הוא היגד עצמי, מתסכל ומרחיק אותנו מהאפשרות להשתנות.
אז זו הזדמנות מצויינת לברך את דר’ שאולי לב-רן על העבודה הטובה והחשובה, ולהודות גם לשותפים האחרים שמספקים לי מדי פעם הזדמנות לדבר את שפת השינוי: דר’ זיו כרמל ודר’ אנדרי זבורוב בשלוותה, וכמובן משה קרון במג”ל, שהוא לא רק האח המיוחד שלי, אלא גם מי שתמיד מלמד אותי את הדברים הכי חשובים באמת.