הפגנת חולי נפש, איטליה, 1971: "אנו לא זרדים יבשים", רפורמת בזאליה
בשבוע הבחירות ביקרתי במוסד סיעודי במרכז הארץ. בעצם הבחירות כלל לא קשורות לזה, שהרי הן לא תשננה את גורלם של דיירי המקום האומללים, הפוליטיקה מעולם לא עשתה ולעולם לא תעשה דבר למען אלו שאף אנו עצמנו אדישים לגורלם. סתם במקרה זה נפל באותו שבוע. אין קשר.
והנה ההסבר לביקורי: לפני שנים מעטות, במסגרת התהליך שזכה לשם המפואר והשקרי “אל-מיסוד”, נסגרו שתי מחלקות שאכלסו כ-50 חולי נפש כרוניים באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ. החולים הועברו ל”בית האבות”, במהלך שמן הסתם תואר כ”מעבר מאשפוז למגורים בקהילה”. זה הרבה יותר זול, ואפילו נשמע מתקדם והומני. משך מספר שנים ניתן במקום “כיסוי פסיכיאטרי” - לא “טיפול”, אלא ביקור רופא מדי פעם. הרופא דנן יצא לגמלאות, ומישהו מהנהלת המוסד פנה וניסה לעניין אותי לסייע במציאת רופא מחליף.
ביקשתי מחברתי דר’ א’, שהינה מומחית בפסיכוגריאטריה ומכירה מעט את המקום, להתלוות אלי. הגענו ללא תיאום, אך בידיעת ובהסכמת הממונים. נמסר לנו שחולי הנפש מתגוררים בשתי הקומות העליונות, ויתר הקומות מאכלסות בדרך כלל בחולים גופניים קשים הנמצאים במצב סיעודי .
בכניסה למחלקה קידם את פנינו ענן ריח סמיך של עשן סיגריות גרועות מהול בשתן חריף. התקשיתי לנשום. כשהתלוננתי על כך אמרה לי א’, זה כלום, לא היית במחלקות הסיעודיות, כאן הריח עוד טוב. הריח הטוב הזה דבק בבגדי, ולא הצלחתי לסלקו מנחירי (ואולי רק מזיכרוני) גם שעות לאחר שעזבנו את המקום. מישהי שהציגה עצמה כאחות (לא העזתי לברר את הכשרתה האמיתית) קיבלה את פנינו במאור פנים. במחלקה אחת נשארו 18 חולים, ובשנייה 25. במחלקה שורר שקט מוחלט. מרבית החולים שכובים במיטותיהם (השעה הייתה בסביבות 11 בבוקר) בבגדיהם. מיעוטם ישבו במבואה, בוהים. רובם נראו לי בסביבות גיל 60. אף אחד מהם לא “נדבק” אלינו. איש לא ביקש סיגריה. איש לא רצה מאיתנו דבר. כשניסיתי לשוחח עם מי מהם, ניכרה הפתעה על פניה של ה”אחות”, שלא הבינה מה יש לי לדבר איתם. החולים אליהם פניתי ענו לי בלאקוניות ובחוסר עניין בולט. הם היו כבויים לחלוטין. רק גברת אחת, קטנת קומה וחסרת שיניים, עם הבעה שנראתה כמו חיוך נבוך על פניה, ניסתה ללכת בשקט בעקבותינו, נדמה היה שהיא מתעניינת באורחים הבלתי שגרתיים, מבטה עקב אחרי בערנות והיא לא ניסתה לומר דבר. אחר כך האחות גערה בה בתקיפות על ה”הפרעה” והקטנה מיהרה להסתלק בהבעה מבוישת.
הרופא שעבד במקום, כך נמסר לי, נהג לבוא אחת לשבוע ולעיתים אחת לשבועיים, וביקורו נמשך לא יותר משעה. מלבד הצוות הסיעודי – רובם כוחות עזר בלתי מקצועיים – אין במקום שום גורם טיפולי. הוסבר לי שאין בכך צורך, שכן המקום אינו מוסד לטיפול אלא “מגורים”.
איני יכול לקבוע האם השקט הנורא של החוסים הוא ביטוי של הליקוי הנפשי הנלווה למקרים קשים של סכיזופרניה כרונית ממושכת, תוצר של שימוש יתר בתרופות מרגיעות, או תוצאה של סביבה מנוונת, חסרת גרייה.
מול המוסד משתרע פרק נאה לתפארת, ובו אגם ובית קפה ומתקני ספורט ושעשועים לרוב. בשבת המקום מלא מצהלות ילדים ומשפחות, שאינן מופרעות על ידי האנשים חסרי החיים שננטשו מעבר לכביש.
#1 by אח שלו on February 13, 2009 - 11:34 am
אני מתאר לעצמי שהמוסד הזה הוא מורשה ונמצא בפיקוח משרד הבריאות. מעת לעת הוא מגיש מסמכים על מנת מנת לחדש את רישיונו. ואחת לכמה שנים הוא צריך לגשת למכרז. במשרד הבריאות ישנה לבטח מחלקה שלמה שעוסקת ברישוי, שמורכבת ממנהל, סגן מנהל, פקידים ומזכירות. ויש לבטח מחלקת מכרזים דומה. אין ספק שפועלת בו גם מחלקה שעוסקת בפיקוח על המוסדות האלה, המחלקה מורכבת קרוב לודאי ממנהל כללי, ממנהלים מחוזיים, ומסגניהם וממפקחים, לכל אחד יש לבטח מזכירה ולשכה, המוסד לצורך קבלת הרישיון צריך להגיש שורה של אישורים ותעודות, ודו”ח רואה חשבון, ואישור כבאות, ואישור לשכת הבריאות המחוזית וכך הלאה וכך הלאה. הציבור אולי חושב שעשרות העובדים האלו היו אמורים לקבוע אמות מידה לפעולתו של המוסד הנ”ל, לפקח על תפקודו התקין, כדי שהחולים בו יקבלו את מיטב השירותים ואת הטיפול הטוב ביותר. אבל המצב הוא הפוך. המוסד הזה הוא בסך הכל ספק, ספק הפרנסה לעשרות רבות של עובדים שאינם נמנים עם צוות עובדיו.
#2 by SK on February 13, 2009 - 7:10 pm
נקודה מעניינת, אחי: בעלי המוסד ישמחו מאד אם משרד הבריאות יסגור את המחלקות וישחרר אותם מהנטל הזה, כי ההכנסה בעבור חולי הנפש זעומה לעומת מה שאפשר לחלוב בעבור קשישים סיעודיים. המוסד הזה עבר מספר בעלויות (נטישת הבעלים הקודם הוא סיפור בלהות אחר) והבעלים הנוכחיים כבולים בהסכם מחייב, אבל הם לא מוכנים לקבל אף חולה חדש (במרוצת הזמן התפנו שם כ-20 מקומות או יותר, אבל יותר רווחי להשאיר את המקום ריק, או לתת לו לסגר בהדרגה).
אני בטוח שהמקום עומד בכל הביקורות שנערכות במקום כסדרן. האחות סיפרה לנו בגאוה שכל חולה מתרחץ לפחות פעם ביום. חלק אפילו תריך פעמיים, מה לעשות, אמרה.
ואולי בכל זאת זה קשור לבחירות: המפריט הלאומי בכלל יראה בזה דוגמה להצלחה.