רישומו של הזמן שחלף נותר כאד קל, מתפוגג ובלתי נתפס.
ההליכה משני עברי הקו , בצעד מהוסס או בדילוג מגושם, נדמית לעיתים לחיפוש, ומסתיימת כרגיל בתעייה . נקודת ההתחלה רחקה לבלי שוב, ואנחנו תקועים. נתיב העקבות נמחה כבר מזמן, כמו הבטחה ישנה, תחת רגלי הפוסעים האחרים ורגלינו שלנו בעת שהילכנו כאן בכל הכיוונים.
אנחנו אוספים רמז לסימן, מקשיבים לקולות , גם לרחוקים ביותר. אם תיפול עלינו תנומה חטופה, נקיץ מתוך הסיוט מבלי לזכור את החידה ואת פתרונה. כאשר ניתקל בשרידים המעטים שהותרנו בנתיב, לא נזכור איזה הם המוליכים אותנו למקומות שאליהם לא נגיע.
והמסע יהיה לשיטוט בדרכי האנשים , אנחנו והאחרים.