18:30,  רינגטון עולץ מכריז על קיצו של רגע פרטי. המספר בלתי מוכר, בקידומת 077.

-שלום, זה שמואל?

(זה לא מישהו שמכיר אותי. אחרת היה קורא לי “שמוליק” או “מר ק.” או אולי “דוקטור ק., אבל לא שמואל).

-מדבר

-שלום. מדבר רוני מחברת אנרג’י.

-מה זה חברת ארנג’י?

-אנחנו חברה לניהול קופות גמל וקרנות השתלמות

-לא מעוניין

-לא מעוניין במה?

-בקופת גמל.

-אנחנו לא מוכרים קופות גמל. אנחנו מציעים למנף את קופת הגמל וקרן ההשתלמות שיש לך,אתה יודע שאתה יכול להרוויח בהן הרבה יותר כסף?. אתה יודע מה התשואות שלך כיום…

-אני לא מעוניין.

(אולי אומר לו : “באיזו רשות אתה מתקשר אלי לבלבל לי את המוח. לא רוצה את הטלמרקטינג הטורדני שלכם. בחיים לא אקנה מכם דבר, נטפלים כמו קרציות”. אולי זו בכלל תרמית. אבל עזוב, אתה הרי יודע, הטלפן המסכן משתכר על פי מספר הפגישות שיצליח ליזום. מקבל שכר מינימום ומנסה לשווק בדותות על רווחים קלים. הוא דווקא נשמע ממולח, בטח הוא מצליח לעבוד על כמה אנשים בכל יום ולעשות בוחטה לא רעה . אולי בכל זאת אגיד לו משהו עוקצני. אשאל אותו האם לא היה יכול למצוא לעצמו עיסוק שבו לא צריך להטריד אנשים שלא מעוניינים במרכולתו. ואם באמת הוא לא יכול? ואם הוא סובל ממוגבלות כלשהי? אולי הוא עיוור? אולי הוא מפוטר שכבר חודשים לא מצא עבודה ולא יכול לסבול יותר את חרפת האבטלה? מה איכפת לי להיות קצת יותר נחמד לבנאדם שמנסה להתפרנס? לא, לא כדאי לעודד אותו, הוא יחשוב שיש לו סיכוי  ויתחיל שוב עם הטכניקות המעצבנות שלמד בהשתלמות “אמנות המכירה בטלפון” ולא אוכל להיפטר ממנו).

-שיהיה לך ערב טוב.

reflections

חגיגה קטנה וחשובה לכל העוסקים בשינוי התנהגותי בישראל: תרגום ספרם של מילר ורולניק “הגישה המוטיבציונית”  לעברית, בעריכתו המדעית של דר’ שאולי לב –רן.

מסיבות הנעוצות בימיה הראשונים של הגישה, היא נקראת במקור  ” motivational interviewing”. במהדורה האנגלית מתיחסים המחברים למשמעויות החבויות במילה “ראיון” בשפה האנגלית (אינטר- ויו: ראיה במרחב שבין  השניים, ראיה הדדית), כמונח הבא לתמוך במרכזיותו של המרכיב האמפתי, ממוקד הלקוח. שאולי בחר לוותר על ה”ראיון”,  ובעצה אחת עם המחברים בחר במונח “גישה”, וטוב שכך: ”ראיון” נתפס  לעיתים קרובות כסיטואציה סמכותיות וחד כיווניות (מראיין מול מרואיין) – דבר שמחטיא את רוח הגישה, המדגישה שותפות וכיבוד האוטונומיה של המטופל. אני מסכים בהחלט שהמונח “גישה” (= דבר המאפשר להגיע) משקף את “רוח הגישה המוטיבציונית”, וזו אינה נופלת בחשיבותה מההיבטים הטכניים של השיטה.

הספר, כרוח הגישה המוטיבציונית, מנוסח בבהירות,  נגיש ובלתי יומרני,  נמנע מ”מלכודת המומחה”, וחף מהידור יתר אקדמי ומניסוחים מתוסבכים ומערפלים.  פשטותו  מטעה: שפה מורכבת יותר, כמקובל בספרות טיפולית,  הייתה מעוררת מן הסתם מראית עין  יותר “מקצועית” (בעיקר בעיני אינלקטואלים מתחכמים שלא מסוגלים להעריך תיאוריה אלא אם כן היא מספיק קשה להבנה). לטובת כובד המשקל האקדמי, טרח שאולי לערוך רשימה ביבליוגרפית  עדכנית ורלבנטית, ואף מיין את המקורות לפי תחומי עניין שונים.

לא אחת, כאשר אני משוחח עם אנשי טיפול אודות הגישה המוטיבציונית (בעיקר עם מטפלים מנוסים, ובמיוחד מטפלים “דינמיים”) -  אני מקבל (באכזבה) תגובות פושרות:  “מה הרבותא? הרי כך אני ממילא נוהג תמיד…” עוד לא נתקלתי במטפל שאינו משוכנע שהואעצמו מגלם את שיא האמפתיה, ושהוא תמיד קשוב,  וממוקד לקוח. אולי זה לא מפתיע, אבל מטפלים רבים אינם מסוגלים לזהות  את הצורך לעבור בעצמם שינוי. לשאול את עצמם: למה אינני מצליח לעזור, מה לא עובד.  ולהפסיק להאשים את המטופלים “הממאנים להשתנות”.

קשה מאד לרופאים, וגם לפסיכוטרפיסטים,  לוותר על עמדות  סמכותיות, להבין את הנזק שהם מעוללים כאשר הם דורשים  (או “מנחים” או “ממליצים”) מהמטופלים להשתנות, ולחפש דרכים מועילות יותר להפיק את השינוי מן המטופל.  קשה להכחיד ביטויים מכשילים כמו: “אתה צריך”, “אם לא תשתנה אתה עלול”.. או “אתה חייב להבין כמה נזק אתה גורם לעצמך”.  אני מציע למטפלים לומר לעצמם היגדים אלו כאשר הם עצמם מדליקים סיגריה, מפריזים באכילה או בשתיה, דוחים שוב ושוב בדיקה רפואית, מזניחים טיפול בנושא חשוב אחר בחייהם, או נמנעים בדרך אחרת מביצוע שינוי הכרחי בעצמם. ואני ממליץ לחשוב עד כמה היגד שכזה, אפילו כאשר הוא היגד עצמי, מתסכל ומרחיק אותנו מהאפשרות להשתנות.

אז זו הזדמנות מצויינת לברך את דר’ שאולי לב-רן על העבודה הטובה והחשובה, ולהודות גם לשותפים האחרים שמספקים לי מדי פעם הזדמנות  לדבר את שפת השינוי: דר’ זיו כרמל ודר’ אנדרי זבורוב בשלוותה, וכמובן משה קרון במג”ל, שהוא לא רק האח המיוחד שלי, אלא גם מי שתמיד מלמד אותי את הדברים הכי חשובים באמת.

הוריהם נכנסו לארץ  באופן בלתי חוקי. בכניסתם לארץ נתפסו והושמו במתקן מעצר. לאחר חודשים ארוכים הם שוחררו לגורלם. בארץ מוצאם היו שייכים למיעוט דתי ואתני, וסבלו מרדיפות איומות . לישראל באו עם תקווה עצומה לבנות חיים חדשים. סביר להניח שממדינות אחרות היו מגורשים מיד. הם היו מודעים היטב למצב הבטחוני הרעוע ולקשיים הצפויים, אך הם היו למודי סבל והאמינו שגרוע ממה שעברו לא יהיה

תחילה הם השתקעו בחדרון עלוב בדרום תל אביב.  התברר כי הבעל חולה בשחפת, ותקופה ממושכת לא עבד. הוא היה חסר השכלה במונחים מערביים, אך הייתה לו תפיסה מעולה, חריצות יוצאת דופן ונחישות רבה להצליח, ולאחר שהחלים מצא בנקל  עבודה. הוא הוערך מאד על ידי המעסיקים הישראלים, שניצלו את כישרונו ומסירותו תמורת שכר זעום נטול זכויות סוציאליות.

כשנתיים לאחר הגעתם לארץ נולד הבכור, והצעיר ארבע שנים אחריו. עם הילדים דיברו רק עברית. ארץ המוצא הוזכרה בביתם  לעיתים נדירות, בעיקר בהקשרים שליליים.  בעיני הילדים היא נתקשרה לאסון, ונתפסה בעיניהם כמקום זר ושנוא. ברבות השנים גילה הבכור עניין מסוייג באותה ארץ רחוקה, ביקר בה ואף ניסה למצוא שם קשרים אנושיים  לעבר המשפחתי. הצעיר נותר מנוכר, והרעיון לבקר בה הפחיד אותו. הוא לא רצה להתנסות  בהצפה הרגשית הצפויה מהמפגש עם העבר הנורא של הוריו.

הילדים התייחסו למדינת ישראל כאל אובייקט אוהב, מכיל ומגן, יחס של הזדהות עמוקה. אהבו אותה אהבה עיוורת.  הם שירתו ביחידות קרביות, נלחמו והסתכנו ואיבדו חברים קרובים, ובזו לכל משתמט נקלה.  וכי איך אפשר שלא לאהוב אומה ומדינה שעצם התגלמותם היא הגשמת  ערכי הצדק, החמלה, הקידמה, החירות והשוויון?

בבגרותם בחרו שניהם במקצועות טיפוליים. הם עובדים עבור החלשים, הסובלים והמקופחים ביותר בחברה. כבר מזמן התפקחו מחלומות אידיליים על חברה צודקת והוגנת, וכיום הם נשמעים  די מרירים  ומאוכזבים. ואף על פי כן, הם ממשיכים להאמין  ללא ציניות בבני  האדם, בחובה לעזור לזולת,  ובכוחם לעשות משהו משמעותי לשם כך.

ואם הם לא היו במקרה יהודים, היו  מגרשים אותם מפה.

הפגנת חולי נפש, איטליה, 1971: "אנו לא זרדים יבשים", רפורמת בזאליה

בשבוע הבחירות ביקרתי במוסד סיעודי במרכז הארץ. בעצם הבחירות כלל לא קשורות לזה, שהרי הן  לא תשננה את גורלם של דיירי המקום האומללים, הפוליטיקה מעולם לא עשתה ולעולם לא תעשה  דבר למען אלו שאף אנו עצמנו אדישים לגורלם. סתם במקרה זה נפל באותו שבוע. אין קשר.

והנה ההסבר לביקורי: לפני שנים מעטות, במסגרת התהליך שזכה לשם המפואר והשקרי “אל-מיסוד”,  נסגרו שתי מחלקות שאכלסו כ-50  חולי נפש כרוניים באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ. החולים הועברו ל”בית האבות”, במהלך שמן הסתם תואר כ”מעבר מאשפוז למגורים בקהילה”. זה הרבה יותר זול, ואפילו נשמע מתקדם והומני.  משך מספר שנים ניתן במקום “כיסוי פסיכיאטרי” - לא “טיפול”, אלא ביקור רופא מדי פעם. הרופא דנן יצא לגמלאות, ומישהו מהנהלת המוסד פנה וניסה לעניין אותי לסייע במציאת רופא מחליף. 

ביקשתי מחברתי דר’ א’,  שהינה מומחית בפסיכוגריאטריה ומכירה מעט את המקום, להתלוות אלי. הגענו  ללא תיאום,  אך בידיעת ובהסכמת הממונים. נמסר לנו שחולי הנפש מתגוררים בשתי הקומות העליונות, ויתר הקומות מאכלסות בדרך כלל בחולים גופניים קשים הנמצאים במצב סיעודי .

בכניסה למחלקה קידם את פנינו ענן ריח סמיך של עשן סיגריות גרועות מהול בשתן חריף. התקשיתי לנשום. כשהתלוננתי על כך אמרה לי א’, זה כלום, לא היית במחלקות הסיעודיות, כאן הריח עוד טוב. הריח הטוב הזה דבק בבגדי, ולא הצלחתי לסלקו מנחירי (ואולי רק מזיכרוני)  גם שעות לאחר שעזבנו את המקום. מישהי שהציגה עצמה כאחות (לא העזתי לברר את הכשרתה האמיתית) קיבלה את פנינו במאור פנים. במחלקה אחת נשארו 18 חולים, ובשנייה 25. במחלקה שורר שקט מוחלט. מרבית החולים שכובים במיטותיהם (השעה הייתה בסביבות 11 בבוקר) בבגדיהם. מיעוטם ישבו במבואה, בוהים. רובם נראו לי בסביבות גיל 60.  אף אחד מהם לא “נדבק” אלינו. איש לא ביקש סיגריה.  איש לא רצה מאיתנו דבר. כשניסיתי  לשוחח עם מי מהם, ניכרה הפתעה על פניה של ה”אחות”, שלא הבינה מה יש לי לדבר איתם. החולים אליהם פניתי ענו לי בלאקוניות ובחוסר עניין בולט. הם היו כבויים לחלוטין. רק גברת אחת,  קטנת קומה וחסרת שיניים, עם הבעה שנראתה כמו חיוך נבוך על פניה, ניסתה ללכת בשקט בעקבותינו, נדמה היה שהיא מתעניינת באורחים הבלתי שגרתיים, מבטה עקב אחרי בערנות והיא לא ניסתה לומר דבר. אחר כך האחות גערה בה בתקיפות על ה”הפרעה” והקטנה מיהרה להסתלק בהבעה מבוישת.

הרופא שעבד במקום, כך נמסר לי, נהג לבוא אחת לשבוע ולעיתים אחת לשבועיים, וביקורו נמשך לא יותר משעה.  מלבד הצוות הסיעודי – רובם כוחות עזר בלתי מקצועיים – אין במקום שום גורם טיפולי. הוסבר לי שאין בכך צורך, שכן המקום אינו מוסד לטיפול אלא “מגורים”. 

איני יכול לקבוע האם השקט הנורא של החוסים הוא ביטוי של הליקוי הנפשי הנלווה למקרים קשים של סכיזופרניה כרונית ממושכת,  תוצר של שימוש יתר בתרופות מרגיעות, או תוצאה של סביבה מנוונת, חסרת גרייה.

מול המוסד משתרע פרק  נאה לתפארת, ובו אגם  ובית קפה ומתקני  ספורט ושעשועים לרוב. בשבת המקום מלא מצהלות ילדים ומשפחות, שאינן מופרעות על ידי האנשים חסרי החיים שננטשו מעבר לכביש.

כל קבוצת משתתפים קיבלה מטלה – לנתח סוגיה קלינית מורכבת, על בסיס סקירת הספרות,  ולדון בה במסגרת הצגה בת 8 דקות בלבד.  אתגר לא פשוט. 12 הקבוצות עמלו עד השעות הקטנות של הלילה, בליווי חונכים מקרב בכירי הפסיכיאטריה בישראל, באווירה יצירתית ומעוררת השראה.

זכיתי לכבוד להימנות, יחד עם כ-10 עמיתים נוספים, על צוות השופטים שנבחר להעריך את המצגות ולבחור בעבודות המצטיינות. זה היה כבוד נדיר, כי בצידו היה בעיקר תענוג רב. המפגש עם דור חדש של פסיכיאטרים,  חדורי התלהבות ומיטיבי דעת, היה מרגש. המצגות היו ברמה מעוררת כבוד, ובדרך כלל היו מאד בהירות, מדויקות, קולעות למטרה. מלאכת השיפוט לא הייתה פשוטה כלל, כי הייתי ברצון נותן פרס לכולם. כמעט. אם הייתה לי הערה, הרי זו בעיקר כלפי עמיתי השופטים, שמיעטו לאתגר את המציגים בשאלות (דבר שהיה יכול להוסיף עוד נדבך חשוב של תרגול, והרי זו כל המטרה) ומאידך הרבו מדי, לטעמי, להוסיף ולהרחיב מאוצר ידיעותיהם המפליגות  על כל נושא, כאילו לשמוע אותם ואת חוכמתם הרבה באנו.

כמעט כל הסוגיות שנבחרו לדיון היו בתחומים רפואיים- ביולוגים או אפידמיולוגים. משהגיע תורו של המציג האחרון, נציגו של צוות מס’ 12 דר’ א., שמחתי להיווכח כי סקירתו עוסקת בהשוואה בין גישות לטיפול נפשי (פסיכותרפיה פסיכודינמית בגישתו של אוטו קרנברג, לעומת טיפול דיאלקטי התנהגותי DBT ) בהפרעת אישות גבולית. סוף סוף משהו שהוא לא רק תרופות ורצפטורים. לא במקרה נשמרה סקירתו של זה לסוף היום: בתחילתה אפילו חשבתי לרגע שהמדובר באתנחתא קומית.  שופע הומור ושנינות, הוא הגיש מצגת עתירת גימיקים,  אנימציות משובחות ומשעשעות. התגלגלנו מצחוק. אחר כך הוא סקר בקלילות את הרקע הקליני והמחקרי של הבעיה. אולי “קלילות” הוא לא המונח המדויק לתאר זאת,  אבל זו הייתה האווירה של המצגת.   הממצאים: ל- DBT חסר תיקוף מחקרי בעבודות בעלות משקל ראוי, ואילו לגבי טיפול פסיכודינמי הציג עבודה אחת בלבד שהיא ראויה מכל בחינה, למעט העובדה שהיא נערכה על ידי  קרנברג עצמו, ועל כן אמינותה מוטלת בספק. איני זוכר בדיוק את המילים בהן המציג השתמש, ייתכן שלא אמר  “מוטלת בספק” אלא משהו כמו “אי אפשר לסמוך” או “באופן טבעי קיים חשש להטיה” או משהו כזה. הרושם והמסקנות: אין הוכחות ליעילות של אף אחת מהשיטות, וההוכחות הקיימות חשודות. לקינוח הראה לנו  שקופית ובה תמונתו של קרנברג הקשיש והוסיף בטון מבודח:”בכלל לא ידעתי שהוא עדיין חי”.

 כאן המקום להבהיר שאיני חסיד מובהק דווקא של אוטו קרנברג, הנחשב לאחד מגדולי הפסיכואנליטיקאים בני זמננו, תיאורטיקן מרכזי של זרם “יחסי האובייקט”. תרומתו להבנת הפרעות אישיות  בכלל והפרעת אשיות גבולית בפרט הינה חשובה ללא עוררין. קרנברג פיתח עולם מושגים שלם, והשפעתו עצומה על החשיבה הקלינית בכלל.  אשר לי, דרכי להתייחס להפרעות האישיות הקשות  שונה מעט, ואני נוטה להזדהות יותר עם גישות המסבירות את מוקד הבעייתיות   כליקוי בתחום התפקוד הרפלקטיבי. ברור שלא הייתי מעז להעלות ולו ספק קל שבקלים ביושרתו ובקפדנותו המדעית של פרופ’ קרנברג. ואף זאת: לו הייתי חושד אי פעם, בסתר ליבי, שמשהו במחקריו של מאן דהוא אינו מוקפד ומדויק, הייתי בודק את עצמי אלף פעם לפני שהייתי מביע זאת בפומבי, וגם אז בזהירות רבה, בהיסוס רב, בשאלה ולא בקביעה. בין רופאים נדרש אמון בסיסי ומחייב, המעוגן גם בניסוחיה של האתיקה הרפואית, ואין מטילים ספק באמינותו של עמית אלא אם כן הדבר נדרש מתוך בסיס עובדתי . לטעמי זו גישה רצויה לא רק בין רופאים אלא בכלל, אבל למרבה הצער ביחסים הרגילים בין בני אדם לא קיימת אותה מחויבות אתית , ולכל אחד מותר להעליב את מי שבא לו ככה סתם.

כעסתי, גם משום שהסקירה התעלמה לחלוטין ממחקריה של מרשה לינהאן על DBT, שנחשבים למחקרים חלוציים בתחום תוצאות טיפול נפשי בכלל, גם משום שהמסקנות נראו לי מטעות, סברתי כי  הגישה לסוגיית הטיפול הנפשי בהפרעות אישיות  הוחמצה, אך בעיקר רגזתי על עזות המצח, החירות שנלקחה פה להעליב ולזלזל. חשבתי שבכנס שנועד לחנך רופאים צעירים, מישהו צריך להעיר על כך.

הייתי נסער, ואני גם שונא להעיר לאנשים בפרהסיה, ולכן חרדת הקהל (כן, כן) שתוקפת אותי עדיין לפרקים (נדירות) נכנסה הפעם לפעולה. בניגוד בולט למרצה הכריזמטי, דברי הביקורת שלי היו רחוקים מלהיות רהוטים ושנונים. אני חושש שהם נשמעו יותר כהשתלחות כעוסה מאשר כביקורת. הרגשתי מבוכה ומצוקה. באשר לדר’ א’ – מיד נחלצו לעזרו חברי השופטים, שמיהרו לסתור את דברי הביקורת שלי בביטול, שיבחו את המצגת ואת ההומור “שהיה בהחלט במקום” (רק אני באטימותי לא הבנתי), והגדיל לעשות פרופ’ אחד,  שאמר לדובר: “קרנברג היה גאה בך”. זה מפי מי שביסס הרצאה שלימה לפני מספר שנים בכנס על פרויד (במו אוזני שמעתי) על הקביעה: “לפרויד היה רק רעיון מקורי אחד”.

כך או כך, צוות מס’ 12 זכה בפרס במקום השני המכובד, בין אם הדבר היה בעזרתי ובין אם למרותה. אחר כך גם שוחחתי עם דר’ א’, והשתכנעתי שלא הייתה לו כל כוונה להישמע מזלזל ולעגני. בדרך לחניה ספגתי עוד כמה הערות מחברים טובים, שלא חסכו ממני את הסתייגותם מהדרך בה קלקלתי את החגיגה.

אז לכל אלו: אני לא יודע, אולי סתם אכלתי משהו לא טוב.

Dilbert

“הבעיה הרצינית – אחת הבעיות הרציניות, כיוון שיש כמה – אחת מבין הבעיות הרציניות הרבות שיש בעניין השלטון באנשים היא הבעיה עם מי שהולך לעשות את זה. או יותר נכון, עם אלו שגורמים לאנשים לאפשר להם לעשות להם את זה.

לסיכום: זו עובדה ידועה היטב, שאותם אנשים שמוכרחים לרצות לשלוט באנשים, הם, מעצם העניין, אלו שהכי פחות מתאימים לעשות את זה. לסיכום הסיכום:  כל מי שמסוגל להביא את עצמו להיעשות נשיא – אסור בשום אופן להרשות לו לבצע את התפקיד. לסיכום סיכום הסיכום: אנשים  הם בעיה.”

דאגלס אדמס, המדריך לטרמפיסט בגלקסיה / המסעדה בסוף היקום, פרק 28.

ישראל קאמאקאוויוו’אולה   Israel Kamakawiwo’ole  שר אותו בליווי יוקלילי, וחיבר אליו את “איזה עולם נפלא”, בביצוע שסיים את הפרק היפה והעצוב בסדרה “אי אר”, הפרק בו דר’ מרק גרין שהחליט לא לקבל טיפול במחלת הסרטן נוסע עם בתו למסע פרידה בהאווי. הביצוע הוקלט ב-1993, והחיבור לסדרת הטלוויזיה נעשה  בשנת 2002, חמש שנים לאחר שהזמר נפטר, בשנת 1997, בגיל 38, עקב אי ספיקה נשימתית כשהוא שוקל בסביבות 340 ק”ג.

איוה קאסידי נפטרה שנה קודם, כשהיא רק בת 33, לאחר מאבק קצר במלאנומה.  מוסיקאית מחוננת, ביישנית עם פחד במה, שהפליאה לשיר לנגן וגם לצייר. היא כמעט ולא הספיקה להופיע מחוץ לארה”ב, וגם שם מרבית הופעותיה היו בפני קהלים קטנים, שהתאימו לסגנון שירתה הלירי. פעם  שלחה לסטינג קלטת עם הביצוע המקסים שלה ל”שדות של זהב”, סטינג התרשם מהביצוע היפה של הזמרת הבלתי מוכרת, וזהו.  הוא לא דמיין שהביצוע שלה לשיר שלו ייחשב (ובצדק) לביצוע הטוב ביותר, ללא ספק טוב מהביצוע שלו עצמו.

שלא כיוצרים בתחומים אחרים, זמרים בדרך כלל לא מתגלים לאחר מותם. במקרה של קאסידי  אירע נס.  הסינגלים  שהקליטה על מנת להציגם למנהלי המועדונים בהם ביקשה להופיע נאספים היום לאלבומים שמופקים מחדש בכל קומפילציה אפשרית, וצילומי וידאו חצי פיראטיים של הופעותיה מופצים ביוטיוב. הדיסקים שלה הגיעו למקום החמישי ברשימת המכירות ברשת אמאזון (לאורך 10 שנים!!)  - יותר מבוב דילן (מקום 9) ברוס ספרינגסטין (מקום 12) ריי צ’רלס (מקום 23) ואלביס (מקום 25). וכן, תתפלאו, גם ישראל קאמאקאוויוו’אולה מצליח לא רע לאחר המוות.   הוא ממשיך להימכר היטב, גם בחנויות הדיסקים וגם בהורדות בתשלום באינטרנט.  אז מי יודע, אולי בכל זאת יש איזו נחמה אמיתית  בשורה:

If happy little bluebirds fly beyond the rainbow, Why, oh, why can’t I?

רישומו של הזמן שחלף נותר כאד קל, מתפוגג ובלתי נתפס.

ההליכה משני עברי הקו , בצעד מהוסס או בדילוג מגושם, נדמית לעיתים לחיפוש, ומסתיימת כרגיל בתעייה . נקודת ההתחלה  רחקה לבלי שוב, ואנחנו תקועים.  נתיב העקבות נמחה כבר מזמן, כמו הבטחה ישנה, תחת רגלי הפוסעים האחרים  ורגלינו שלנו בעת שהילכנו כאן בכל הכיוונים.

אנחנו אוספים רמז לסימן, מקשיבים לקולות , גם לרחוקים ביותר.  אם  תיפול עלינו תנומה חטופה, נקיץ מתוך הסיוט מבלי לזכור את החידה ואת פתרונה. כאשר ניתקל בשרידים המעטים שהותרנו בנתיב, לא נזכור איזה  הם המוליכים אותנו למקומות שאליהם לא נגיע.

והמסע יהיה  לשיטוט בדרכי  האנשים , אנחנו והאחרים.