Dorothea Lange, 1936: Migrant Mother, Florence Owens Thompson

הוריהם נכנסו לארץ  באופן בלתי חוקי. בכניסתם לארץ נתפסו והושמו במתקן מעצר. לאחר חודשים ארוכים הם שוחררו לגורלם. בארץ מוצאם היו שייכים למיעוט דתי ואתני, וסבלו מרדיפות איומות . לישראל באו עם תקווה עצומה לבנות חיים חדשים. סביר להניח שממדינות אחרות היו מגורשים מיד. הם היו מודעים היטב למצב הבטחוני הרעוע ולקשיים הצפויים, אך הם היו למודי סבל והאמינו שגרוע ממה שעברו לא יהיה

תחילה הם השתקעו בחדרון עלוב בדרום תל אביב.  התברר כי הבעל חולה בשחפת, ותקופה ממושכת לא עבד. הוא היה חסר השכלה במונחים מערביים, אך הייתה לו תפיסה מעולה, חריצות יוצאת דופן ונחישות רבה להצליח, ולאחר שהחלים מצא בנקל  עבודה. הוא הוערך מאד על ידי המעסיקים הישראלים, שניצלו את כישרונו ומסירותו תמורת שכר זעום נטול זכויות סוציאליות.

כשנתיים לאחר הגעתם לארץ נולד הבכור, והצעיר ארבע שנים אחריו. עם הילדים דיברו רק עברית. ארץ המוצא הוזכרה בביתם  לעיתים נדירות, בעיקר בהקשרים שליליים.  בעיני הילדים היא נתקשרה לאסון, ונתפסה בעיניהם כמקום זר ושנוא. ברבות השנים גילה הבכור עניין מסוייג באותה ארץ רחוקה, ביקר בה ואף ניסה למצוא שם קשרים אנושיים  לעבר המשפחתי. הצעיר נותר מנוכר, והרעיון לבקר בה הפחיד אותו. הוא לא רצה להתנסות  בהצפה הרגשית הצפויה מהמפגש עם העבר הנורא של הוריו.

הילדים התייחסו למדינת ישראל כאל אובייקט אוהב, מכיל ומגן, יחס של הזדהות עמוקה. אהבו אותה אהבה עיוורת.  הם שירתו ביחידות קרביות, נלחמו והסתכנו ואיבדו חברים קרובים, ובזו לכל משתמט נקלה.  וכי איך אפשר שלא לאהוב אומה ומדינה שעצם התגלמותם היא הגשמת  ערכי הצדק, החמלה, הקידמה, החירות והשוויון?

בבגרותם בחרו שניהם במקצועות טיפוליים. הם עובדים עבור החלשים, הסובלים והמקופחים ביותר בחברה. כבר מזמן התפקחו מחלומות אידיליים על חברה צודקת והוגנת, וכיום הם נשמעים  די מרירים  ומאוכזבים. ואף על פי כן, הם ממשיכים להאמין  ללא ציניות בבני  האדם, בחובה לעזור לזולת,  ובכוחם לעשות משהו משמעותי לשם כך.

ואם הם לא היו במקרה יהודים, היו  מגרשים אותם מפה.