ילדי הפליטים
Posted by sk in Uncategorized on July 30, 2009
- Dorothea Lange, 1936: Migrant Mother, Florence Owens Thompson
הוריהם נכנסו לארץ באופן בלתי חוקי. בכניסתם לארץ נתפסו והושמו במתקן מעצר. לאחר חודשים ארוכים הם שוחררו לגורלם. בארץ מוצאם היו שייכים למיעוט דתי ואתני, וסבלו מרדיפות איומות . לישראל באו עם תקווה עצומה לבנות חיים חדשים. סביר להניח שממדינות אחרות היו מגורשים מיד. הם היו מודעים היטב למצב הבטחוני הרעוע ולקשיים הצפויים, אך הם היו למודי סבל והאמינו שגרוע ממה שעברו לא יהיה
תחילה הם השתקעו בחדרון עלוב בדרום תל אביב. התברר כי הבעל חולה בשחפת, ותקופה ממושכת לא עבד. הוא היה חסר השכלה במונחים מערביים, אך הייתה לו תפיסה מעולה, חריצות יוצאת דופן ונחישות רבה להצליח, ולאחר שהחלים מצא בנקל עבודה. הוא הוערך מאד על ידי המעסיקים הישראלים, שניצלו את כישרונו ומסירותו תמורת שכר זעום נטול זכויות סוציאליות.
כשנתיים לאחר הגעתם לארץ נולד הבכור, והצעיר ארבע שנים אחריו. עם הילדים דיברו רק עברית. ארץ המוצא הוזכרה בביתם לעיתים נדירות, בעיקר בהקשרים שליליים. בעיני הילדים היא נתקשרה לאסון, ונתפסה בעיניהם כמקום זר ושנוא. ברבות השנים גילה הבכור עניין מסוייג באותה ארץ רחוקה, ביקר בה ואף ניסה למצוא שם קשרים אנושיים לעבר המשפחתי. הצעיר נותר מנוכר, והרעיון לבקר בה הפחיד אותו. הוא לא רצה להתנסות בהצפה הרגשית הצפויה מהמפגש עם העבר הנורא של הוריו.
הילדים התייחסו למדינת ישראל כאל אובייקט אוהב, מכיל ומגן, יחס של הזדהות עמוקה. אהבו אותה אהבה עיוורת. הם שירתו ביחידות קרביות, נלחמו והסתכנו ואיבדו חברים קרובים, ובזו לכל משתמט נקלה. וכי איך אפשר שלא לאהוב אומה ומדינה שעצם התגלמותם היא הגשמת ערכי הצדק, החמלה, הקידמה, החירות והשוויון?
בבגרותם בחרו שניהם במקצועות טיפוליים. הם עובדים עבור החלשים, הסובלים והמקופחים ביותר בחברה. כבר מזמן התפקחו מחלומות אידיליים על חברה צודקת והוגנת, וכיום הם נשמעים די מרירים ומאוכזבים. ואף על פי כן, הם ממשיכים להאמין ללא ציניות בבני האדם, בחובה לעזור לזולת, ובכוחם לעשות משהו משמעותי לשם כך.
ואם הם לא היו במקרה יהודים, היו מגרשים אותם מפה.
נטושים
Posted by sk in בריאות הנפש on February 13, 2009
הפגנת חולי נפש, איטליה, 1971: "אנו לא זרדים יבשים", רפורמת בזאליה
בשבוע הבחירות ביקרתי במוסד סיעודי במרכז הארץ. בעצם הבחירות כלל לא קשורות לזה, שהרי הן לא תשננה את גורלם של דיירי המקום האומללים, הפוליטיקה מעולם לא עשתה ולעולם לא תעשה דבר למען אלו שאף אנו עצמנו אדישים לגורלם. סתם במקרה זה נפל באותו שבוע. אין קשר.
והנה ההסבר לביקורי: לפני שנים מעטות, במסגרת התהליך שזכה לשם המפואר והשקרי “אל-מיסוד”, נסגרו שתי מחלקות שאכלסו כ-50 חולי נפש כרוניים באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ. החולים הועברו ל”בית האבות”, במהלך שמן הסתם תואר כ”מעבר מאשפוז למגורים בקהילה”. זה הרבה יותר זול, ואפילו נשמע מתקדם והומני. משך מספר שנים ניתן במקום “כיסוי פסיכיאטרי” - לא “טיפול”, אלא ביקור רופא מדי פעם. הרופא דנן יצא לגמלאות, ומישהו מהנהלת המוסד פנה וניסה לעניין אותי לסייע במציאת רופא מחליף.
ביקשתי מחברתי דר’ א’, שהינה מומחית בפסיכוגריאטריה ומכירה מעט את המקום, להתלוות אלי. הגענו ללא תיאום, אך בידיעת ובהסכמת הממונים. נמסר לנו שחולי הנפש מתגוררים בשתי הקומות העליונות, ויתר הקומות מאכלסות בדרך כלל בחולים גופניים קשים הנמצאים במצב סיעודי .
בכניסה למחלקה קידם את פנינו ענן ריח סמיך של עשן סיגריות גרועות מהול בשתן חריף. התקשיתי לנשום. כשהתלוננתי על כך אמרה לי א’, זה כלום, לא היית במחלקות הסיעודיות, כאן הריח עוד טוב. הריח הטוב הזה דבק בבגדי, ולא הצלחתי לסלקו מנחירי (ואולי רק מזיכרוני) גם שעות לאחר שעזבנו את המקום. מישהי שהציגה עצמה כאחות (לא העזתי לברר את הכשרתה האמיתית) קיבלה את פנינו במאור פנים. במחלקה אחת נשארו 18 חולים, ובשנייה 25. במחלקה שורר שקט מוחלט. מרבית החולים שכובים במיטותיהם (השעה הייתה בסביבות 11 בבוקר) בבגדיהם. מיעוטם ישבו במבואה, בוהים. רובם נראו לי בסביבות גיל 60. אף אחד מהם לא “נדבק” אלינו. איש לא ביקש סיגריה. איש לא רצה מאיתנו דבר. כשניסיתי לשוחח עם מי מהם, ניכרה הפתעה על פניה של ה”אחות”, שלא הבינה מה יש לי לדבר איתם. החולים אליהם פניתי ענו לי בלאקוניות ובחוסר עניין בולט. הם היו כבויים לחלוטין. רק גברת אחת, קטנת קומה וחסרת שיניים, עם הבעה שנראתה כמו חיוך נבוך על פניה, ניסתה ללכת בשקט בעקבותינו, נדמה היה שהיא מתעניינת באורחים הבלתי שגרתיים, מבטה עקב אחרי בערנות והיא לא ניסתה לומר דבר. אחר כך האחות גערה בה בתקיפות על ה”הפרעה” והקטנה מיהרה להסתלק בהבעה מבוישת.
הרופא שעבד במקום, כך נמסר לי, נהג לבוא אחת לשבוע ולעיתים אחת לשבועיים, וביקורו נמשך לא יותר משעה. מלבד הצוות הסיעודי – רובם כוחות עזר בלתי מקצועיים – אין במקום שום גורם טיפולי. הוסבר לי שאין בכך צורך, שכן המקום אינו מוסד לטיפול אלא “מגורים”.
איני יכול לקבוע האם השקט הנורא של החוסים הוא ביטוי של הליקוי הנפשי הנלווה למקרים קשים של סכיזופרניה כרונית ממושכת, תוצר של שימוש יתר בתרופות מרגיעות, או תוצאה של סביבה מנוונת, חסרת גרייה.
מול המוסד משתרע פרק נאה לתפארת, ובו אגם ובית קפה ומתקני ספורט ושעשועים לרוב. בשבת המקום מלא מצהלות ילדים ומשפחות, שאינן מופרעות על ידי האנשים חסרי החיים שננטשו מעבר לכביש.
זו בעיה
Dilbert
“הבעיה הרצינית – אחת הבעיות הרציניות, כיוון שיש כמה – אחת מבין הבעיות הרציניות הרבות שיש בעניין השלטון באנשים היא הבעיה עם מי שהולך לעשות את זה. או יותר נכון, עם אלו שגורמים לאנשים לאפשר להם לעשות להם את זה.
לסיכום: זו עובדה ידועה היטב, שאותם אנשים שמוכרחים לרצות לשלוט באנשים, הם, מעצם העניין, אלו שהכי פחות מתאימים לעשות את זה. לסיכום הסיכום: כל מי שמסוגל להביא את עצמו להיעשות נשיא – אסור בשום אופן להרשות לו לבצע את התפקיד. לסיכום סיכום הסיכום: אנשים הם בעיה.”
דאגלס אדמס, המדריך לטרמפיסט בגלקסיה / המסעדה בסוף היקום, פרק 28.
אם ציפור קטנה יכולה
ברור שמדובר בקלישאה מתקתקה. כנראה שזה היה השיר הכי מוכר, והמושמע ביותר במאה העשרים. ג’ודי גרלנד נולדה ככוכבת כששרה אותו ב-1939 בסרט “הקוסם מארץ עוץ” בהיותה בת 16. לואי ב’ מאייר שהיה המפיק הכל יכול של אולפני MGM קבע שהשיר לא מתאים לאופיו העליז של הסרט, ודרש להוציאו. ככה זה כשהכסף והכוח מדברים. ואכן בתחילה הסרט הוקרן בלעדיו, אבל מישהו, לא ברור מי, התעקש. כל השאר כבר היסטוריה: השיר זכה באוסקר, ולאחר שנים מעטות גם הפך להמנון הגעגועים של החיילים האמריקאים במלחמת העולם השנייה. הוא נמצא בראש רשימת “365 השירים הטובים ביותר של המאה העשרים” בדירוג של איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאית. קיימים אין ספור ביצועים מעולים שלו , ובכל סגנון אפשרי: בינהם בולטים הביצוע של אלה פיצג’רלד בסווינג ואריק קלפטון בסגנון בלוז, וגם ג’וני קאש, אוליביה ניוטון ג’ון, קיילי מינו, ברברה סטרייסנד, ג’ימי הנדריקס, וכמובן ביצועי גיטרה בלתי נשכחים של דג’נגו ריינהרט, לס פול וטוני עמנואל. בקיצור, סטנדרט מוסיקלי הכרחי שעדיין יכול לעבוד ובתנאי שהביצוע מצליח להימנע ממלכודת המתיקות של הטקסט האופטימי-ילדותי. שהרי כיום, אפילו בשירי ילדים כבר אי אפשר לשיר “צרותייך יתמוססו כמו טיפות לימון” בלי לעורר גיחוך. גם המוסיקה, על פני השטח, לא מבטיחה הרבה מדי. הלחן מאד קליט, מעט נוגה, אפילו קצת מונוטוני, שתי פראזות פשוטות שלא מתפתחות לשום דבר. לא כל כך מובן מה מרגש. אבל השיר הזה , מתברר, הוא חומר גלם שנענה בקלות למבצע, ונותן לעצב אותו, לצבוע אותו מחדש ולרגש איתו. וכך, אינני מכיר בעצם אף ביצוע גרוע לשיר הנצחי הזה, רק שקשה מאד לבלוט בין כל כך הרבה ביצועים גדולים.
ישראל קאמאקאוויוו’אולה Israel Kamakawiwo’ole שר אותו בליווי יוקלילי, וחיבר אליו את “איזה עולם נפלא”, בביצוע שסיים את הפרק היפה והעצוב בסדרה “אי אר”, הפרק בו דר’ מרק גרין שהחליט לא לקבל טיפול במחלת הסרטן נוסע עם בתו למסע פרידה בהאווי. הביצוע הוקלט ב-1993, והחיבור לסדרת הטלוויזיה נעשה בשנת 2002, חמש שנים לאחר שהזמר נפטר, בשנת 1997, בגיל 38, עקב אי ספיקה נשימתית כשהוא שוקל בסביבות 340 ק”ג.
איוה קאסידי נפטרה שנה קודם, כשהיא רק בת 33, לאחר מאבק קצר במלאנומה. מוסיקאית מחוננת, ביישנית עם פחד במה, שהפליאה לשיר לנגן וגם לצייר. היא כמעט ולא הספיקה להופיע מחוץ לארה”ב, וגם שם מרבית הופעותיה היו בפני קהלים קטנים, שהתאימו לסגנון שירתה הלירי. פעם שלחה לסטינג קלטת עם הביצוע המקסים שלה ל”שדות של זהב”, סטינג התרשם מהביצוע היפה של הזמרת הבלתי מוכרת, וזהו. הוא לא דמיין שהביצוע שלה לשיר שלו ייחשב (ובצדק) לביצוע הטוב ביותר, ללא ספק טוב מהביצוע שלו עצמו.
שלא כיוצרים בתחומים אחרים, זמרים בדרך כלל לא מתגלים לאחר מותם. במקרה של קאסידי אירע נס. הסינגלים שהקליטה על מנת להציגם למנהלי המועדונים בהם ביקשה להופיע נאספים היום לאלבומים שמופקים מחדש בכל קומפילציה אפשרית, וצילומי וידאו חצי פיראטיים של הופעותיה מופצים ביוטיוב. הדיסקים שלה הגיעו למקום החמישי ברשימת המכירות ברשת אמאזון (לאורך 10 שנים!!) - יותר מבוב דילן (מקום 9) ברוס ספרינגסטין (מקום 12) ריי צ’רלס (מקום 23) ואלביס (מקום 25). וכן, תתפלאו, גם ישראל קאמאקאוויוו’אולה מצליח לא רע לאחר המוות. הוא ממשיך להימכר היטב, גם בחנויות הדיסקים וגם בהורדות בתשלום באינטרנט. אז מי יודע, אולי בכל זאת יש איזו נחמה אמיתית בשורה:
If happy little bluebirds fly beyond the rainbow, Why, oh, why can’t I?
שיטוט על קווי גבול
Posted by sk in Uncategorized on November 12, 2008
רישומו של הזמן שחלף נותר כאד קל, מתפוגג ובלתי נתפס.
ההליכה משני עברי הקו , בצעד מהוסס או בדילוג מגושם, נדמית לעיתים לחיפוש, ומסתיימת כרגיל בתעייה . נקודת ההתחלה רחקה לבלי שוב, ואנחנו תקועים. נתיב העקבות נמחה כבר מזמן, כמו הבטחה ישנה, תחת רגלי הפוסעים האחרים ורגלינו שלנו בעת שהילכנו כאן בכל הכיוונים.
אנחנו אוספים רמז לסימן, מקשיבים לקולות , גם לרחוקים ביותר. אם תיפול עלינו תנומה חטופה, נקיץ מתוך הסיוט מבלי לזכור את החידה ואת פתרונה. כאשר ניתקל בשרידים המעטים שהותרנו בנתיב, לא נזכור איזה הם המוליכים אותנו למקומות שאליהם לא נגיע.
והמסע יהיה לשיטוט בדרכי האנשים , אנחנו והאחרים.